אמצע

נטישה. באתי לעולם הזה עם חרדת נטישה. היא ניהלה אותי המון שנים. בחרה בשבילי. מקרינה סרטי אימה בתוך ההכרה שלי. תמיד גמרתי שם זקנה בודדה ומטורפת, מוקפת חתולים. לבד. תחת ניהולה של החרדה הייתי תמיד בזוגיות או סופרת דקות לזוגיות הבאה. הקפתי את עצמי בהמון חברים. אירחתי את עצמי לדעת. רק לא להשאר לבד. ובתוך כל זה, לעיתים קרובות מידי הרגשתי מאד לבד.

לבקש. היא הישירה אלי מבט מנוסה, וחזרה: ”את אמורה לבקש מה שאת צריכה או רוצה.“ אני עוד מקשיבה, והוא אומר לה: ”אבל היא מבקשת, היא מאד וורבלית בקשר לרצונות שלה.“ הבטתי בגבר שישב לידי רק לוודא שבאמת לא היתה שם אפילו נימה של ציניות או ביקורת. לא היתה. ”כן“ היא הישירה את מבטה אלי: ”אבל את צריכה לבקש, רק את מה שהוא מסוגל לתת.“ ואני פלטתי בכאב: ”ומה עם השאר? מה איתי?“.

ירח. ריצת לילה ט“ו באב בשדות של המושב. ”אתה באמת לא אחראי לאושר שלי“ אני אומרת. הפיוז קופץ לו, הוא מושיט את היד, פוקד עלי : ”תני לי את המפתח, אין לי כח לריב.“ אני נושכת את השפה התחתונה, חושבת לעצמי מתי התרחקנו כל כך. אומרת: ”אין לי כוונה לריב, תקשיב לי רגע.“ ההבנה הזו נפלה לי לתודעה כמה ימים קודם. יכולתי ממש לראות איך אנחנו מסתובבים במעגלים של ציפיות שלא מתממשות, אכזבות, תלונות, ריבים וחוזר חלילה. נמאס לי לשמוע את עצמי מתלוננת. להרגיש אותי מתאכזבת. מאכזבת. החלטתי להפסיק לצפות ולקחת אחריות.

צעדים קטנים. לעבוד בשביל חרדה זה מעייף ולא נעים. עם הזמן נהיה כל כך לא נעים, שלגמור זקנה מטורפת של חתולים לא ממש הרגיש מאיים. יום אחד נפגשתי עם חברה. היא סיפרה לי שהיא מתגרשת, ואני בלי לחשוב פלטתי: ”איזה כיף לך.“ ככה הבנתי, שהרבה יותר מפחיד אותי לגלם את האישה הממורמרת בתוך זוגיות, מאשר לגמור זקנה מטורפת של חתולים. בחרתי בלבד.