ילדה. כשהתחלתי לעבוד אצל ישראל יונגר במאי 1997 הייתי ילדה. קצת נאיבית. מאד פריפריאלית. שנה שניה בפקולטה. לא, לא ידעתי הרבה. התחלתי ממש מהתחלה. למרבה המזל, ישראל הוא מורה בנשמה. הוא נהנה ללמד. מכתיב, מסביר לוקח לדיונים בבית המשפט. אז למדתי. והוא, הוא שחרר. זרק אותי למים מהר מאד. לא היתה ברירה, אז שחיתי. ככל ששוחים יותר, מתחזקים, צוברים ניסיון, והופכים להיות כמו דגים במים. מאיפה היה לי ביטחון? לא היה לי. אבל הוא היה לי גב. כל ילדה צריכה מבוגר אחד שמאמין בה.
בימים ההם עם רותמק'ה אחייניתי
מפגש. עברו מספר שנים. עדין אצל יונגר. עורכת דין צעירה. קצת יותר ביטחון. מטפלת בתיק של ילדה שעפה מרכב ונפצעה קשות מול חברת הביטוח. משאירה הודעה ל: ”מי שמחליף את מנהלת מחלקת התביעות שעזבה”. כמה ימים, ושלמה אליהו* על הקו. הוא בעצמו. משא ומתן. התיק נגמר והוא מזמין אותי לבוא לפגישה. בפגרה, אני אומרת לו. מתוך בטחון עצמי שעוד נבנה, אני מוסיפה:“אם עדיין תרצה, אני אשמח. עד אז אני פשוט לא מגיעה למרכז.” לא, זו לא היתה אסטרטגיה. ביולי, אחרי שבדקתי שהוא זוכר מי אני, ועדיין מעוניין, נסעתי למרכז.
חלום. השיחה היתה ארוכה ומרתקת. לאן את שואפת להגיע? הוא שאל אותי. ואני משכתי בכתפיים. לא ידעתי. הוא אומר שכדאי לדעת לאן, ומרחיב: “לא שנתיים קדימה ועוד שנתיים. תפקיד כזה או אחר. דמייני את עצמך עוד 40 שנה מתבוננת לאחור, מה זה שיגרום לך סיפוק?” אני נוסע ללונדון לשבוע, אתקשר כשאחזור. אשמח לעזור לך להגיע לאן שתרצי. עבר שבוע, ובחרתי שלא לממש את ההצעה הנדיבה. העדפתי להשאר אצל ישראל עוד תקופה, ולהגדיל עוד קצת את המשפחה. מבחינתי כבר קיבלתי את הדבר שהייתי זקוקה לו. כל אחד (במיוחד בתחילת דרך) צריך מישהו מעורר השראה שיאמין בו.
חולמת ומגשימה. השנים חולפות בעשייה מרובה. מרוב שחיה הגבולות בין הדג למים מטשטשים. את כבר לא דג בים. את האוקיינוס עצמו… קיבלתי ביטחון. החיים שייפו את הנאיביות עוד קצת ועוד טיפה. רואים את זה בעיניים. המבט משתנה. מעמיק. גם מתעייף. החלטות מתקבלות בקלות. את מקבלת את התחושה שאת מנהלת את החיים שלך. גברת לעצמך. סומכת עליך. זה נהדר, כי כל אישה צריכה מישהי שתאמין בה.
התרסקות. את מגלה שהשליטה היא אשליה. בהתחלה את עוד נאבקת. שולפת כלים מכל הסוגים. כל מה שיש לך. אומרת לעצמך בביטחון: “אני יכולה, אני יכולה, אני יכולה.” לאט משתתקת. מאבדת כח. מרפה. עם כל מכה באגו, משחררת עוד טיפה. לפעמים בוכה. לפעמים שקטה. לפעמים לוחשת חרישית: “יותר אני לא יכולה”. חבוטה. יום אחד את אוקיינוס ובשני דגיגונת מפרפרת על החוף. פנימה אל הים שוב דגה, אוקיינוס… פרפור. החיים.
דגיגונת. לפני כשנה וחצי לולה חזרה הביתה עם מבחן באנגלית ביד. ביקשו ממני לכתוב על דמות שאני מעריצה, היא אומרת, ומושיטה לי את המבחן שאקרא. כבר מהמשפט הראשון נקוות לי דמעות בזוויות העיניים. היא בחרה בי. אני ממשיכה לקרוא:
“מה שאני מעריכה ביותר אצל אמא שלי, הוא שאפילו אחרי כישלון, דמעות ופצעים שנפתחים ונסגרים שוב ושוב, היא נשארת חזקה. לא משנה כמה נפילות היא חווה, היא תמיד מוצאת את האור בקצה המנהרה, וחוזרת להיות היצור המתוק והאוהב שהיא. בנוסף, היא הולכת אחרי החלומות שלה, לא משנה מה אומרים אחרים או כמה זמן זה יקח. היא לא מוותרת. לא אחרי שהפצע נפתח שוב, לא אחרי שהיא לא מקבלת מה שהיא רצתה גם בפעם המאה, ולא אחרי שהיא נשברת כל כך הרבה פעמים. לסיכום, אני מעריצה את אמא שלי לא על ההצלחות שלה, אלא על היכולת שלה לעמוד על הרגליים אחרי כישלון.”
שלווה. ג'לאל א-דין רומי אומר, שדרך הפצע האור חודר. ככה, זה גם בכלל לא מובן מאליו. סוף שנה ואני מרגישה כל כך מבורכת. מעגל נסגר. כל אישה צריכה ואפילו חייבת ילדה אחת שמאמינה בה. ואני אומרת, אם אין לך לולה, תהיי הלולה של עצמך. פעם ילדה ופעם אמא. פעם ילד ופעם אבא. ממילא אנחנו כולנו גם וגם.
שנה טובה לכל האמהות והבנות. תהיו טובות לעצמכן. שנה טובה לכל האבות והבנים. תהיו טובים לעצמכם. שנה טובה לכל מי שמצליחים להאמין באחרים ובעצמם, שנה טובה ותודה לכל אלו שאי פעם ולו לרגע האמינו בי.
אוהבת מאד,
ניתי
19.9.17
- איש עסקים ומייסד חברת הביטוח אליהו.
