שורת השמלות שלי
“וואוו, איזו שמלה מהממת” היא קיבלה את פני בהתפעלות כשנכנסתי לחדרון שלה באוניברסיטה. הסתובבתי במקום. מאפשרת לעינים שלה לסרוק מלפנים ומאחור. “את השמלה הזו רכשתי לפני פגישה עסקית” אני מחייכת אליה. “יש לי שורה של כאלו בארון שנקנו לפני פגישות חשובות”. העיניים שלה נפתחות בעניין מהול בשאלה. ואני עונה: “כן, אני לא מהפמיניסטיות ששורפות חזיות, אני מאלו שרוכשות חזיות מצויינות, שמלות מחמיאות ומשתמשות בכל הכלים שבארגז.”
ביקורת. אפילו עצמית. מי קראה את זה וחשבה לעצמה: “ארגז הכלים כולל רגליים שנפתחות?”. אני מניחה שאפילו אני. אז אני לא כועסת ולא נעלבת. רק מוודאת, שאנחנו מיושרות. לא, ממש לא רגלים שנפתחות. לפחות בכל הקריירה שלי עד כה. זו לא דרך שמתאימה לי. ארגז הכלים שלי כולל בין היתר את השכל הישר שלי, את ההשכלה, ניסיון החיים, האינטואיציה. כלים כולל בהחלט את יחסי האנוש שלי, את הרגישות לאחרים. וכן, כלים כולל את החיוך הזה, שפתח לי המון דלתות, והרחיב המון פתחים. מביא משהו מבפנים החוצה דרך העיניים. כל הכלים האלו ואחרים ארוזים באריזה. גוף של אישה.
גוף. הגוף האנושי הוא הרבה יותר מעוד אריזה. יש לו תכלית. תכליתו של הגוף שלנו היא להגן, להכיל, לתמוך ולשלהב את הרוח והנשמה שבתוכו, לשמש מיכל לזיכרון, למלא אותנו ברגש. לאפשר לנו לחוש קרקע לרגלנו. לאפשר לנו להרגיש גובה, חציית גבולות, תחושת התרוממות או שפל*. אנחנו לא תמיד זוכרות לתת לו את הכבוד והערכה שמגיעים לו. שיפוט יתר. הערכת חסר. זלזול. לפחות אצלי. גם היום אחרי עשרים שנות עבודת מודעות, גם אם פחות מפעם. גם אם אחרת.
זלזול. בשלהי 2006 ייצגתי ועד של סוחרים בעלי חנויות במשא ומתן מול הערייה בהליך להקלה בחוק עזר עירוני. הייצוג כלל בין היתר מגעים עם בעלי תפקידים בערייה. לא היתה לי סיבה לחשוד, כאשר מזכירתי דאז, עידכנה שמזכירתו של בכיר בערייה התקשרה לתאם פגישה בעניין ועד הסוחרים. הוריתי לה למצוא בוקר פנוי ביומן ולנסות לתאם לשעה מוקדמת, על מנת שהטיול לא יתפוס לי את כל היום.
.6a.m. חמש דקות של שקט, ומתחיל היום. מתארגנת לעבודה. מעירה, מארגנת ומסיעה ילדה ותינוק כל אחד למסגרת שלו. 30 דקות נסיעה מהמושב לעיר. קצת מוזיקה וקצת טלפונים. אני בערייה. שלום. מתיישבת. סמול טוק מינימאלי. אני מבקשת להתקדם למטרת הפגישה. הוא מתחיל: “סיימתי קורס עיסוי שבדי. יש לי מיטה והכל, ורציתי להתאמן עליך. חינם. מה את אומרת?”.
אלם. אין לי מילים. חיפוש מהיר בארגז הכלים… מצויידת ביכולת משחק ומאולפת לנימוס תחת כל סיטואציה, אני אומרת: “לא, תודה.” בראש זקוף יוצאת מהחדר. ואז באות הדמעות.
תסכול. כבר בת 33. עורכת דין בעלת משרד משלי. עניינית מתוך מודעות**. למה זה שוב קרה לי? איך הוא מזלזל בזמן שלי ככה? איך יכול הייצור הזה להיות כל כך מנותק? לא רואה אותי בכלל. גם לא הציץ במראה הרבה זמן. ואני, למה אני סתמתי את הפה במקום לומר לו, מה אני חושבת עליו? הגעתי למשרד כועסת. עליו, עלי על הסיטואציה. התקשרתי לקולגה שתחום עיסוקה מתאים. סיפרתי לה את הסיפור. ככל שרמת ההתלהבות שלה מייצוג בהגשת תלונה עלתה, ככה ביחס ישר רמת ההתלהבות שלי ירדה. בחרתי לשתוק. קברתי את הסיפור הזה עם אחרים.
אחרים? הבוס הגדול בחברת חשמל שאחז מאחור בכתפי בת ה-18 שהייתי אז, ושפשף את אגנו בגבי. רצתי מהחדר בוכה ומושפלת עד עפר. 1991, 7 שנים לפני שחוקק החוק למניעת הטרדה מינית. העבירו אותי משרד ובכך תם הסיפור. תחושת הגועל נצרבה. בעל הפאב, נשוי ואב לשישה ילדים מקרית אתא. הקצין בצבא, שבזכות התנהלותו כלפי יצאתי לקורס קצינות מוקדם מהמתוכנן. בכיר במערכת המשפט שסימס לי חמשיר בשלוש לפנות בוקר. היו עוד. ככל הנראה גם יהיו עוד. ככה זה בעולם הזה. לפחות בינתיים.
שאלה. אתמול נתקלתי במקרה בראיון הזה בו Barbara Corcoran אשת עסקים וטלוויזיה אמריקאית מספרת על מקרה מינורי להגדרתה, שבו טראמפ השווה את גודל החזה שלה בהריון לזה של אישתו. מלווה בנפנופי ידיים להמחשה. ניסיון אישי שבעקבותיו ברברה מאמינה לתלונות הרבות נגד המועמד הרפובליקני. ברברה בחרה לציין שזה גרם לה לחשוב, איך היתה מרגישה, אם היתה אישה צעירה, ולא אשת עסקים מצליחה. זה משנה?
- 2015. מעל התאוששתי מעט מהחזרה לארץ, ואני מחפשת שיתוף פעולה עיסקי מסויים. קובעת פגישה עם קולגה. אנחנו מכירים היכרות שיטחית. שמלה נשלפת מהארון. מעט איפור. מהעקבים ירדתי לפני שנים. שעה של שיחה. אני ממוקדת באפשרויות שיתוף הפעולה. מבקשת לפתוח פתח. הוא מקצר לעניין. מספר המון סיפורים לא רלוונטים. סיכמנו שהוא יחשוב מה אפשר לעשות. אני מודה והולכת. בדרך הביתה מגיע המסרון : “ברור וממוקש גם יחד אבל החשמל…”. רותחת. עסקים כבר לא יצאו מהפגישה הזו.
פרופורציות. שורת השמלות בארון היא אחת ההשקעות המשתלמות שלי. במהלך השנים באין ספור אינטראקציות עסקיות ואחרות. הן עטפו את גוף האישה שאורז אותי באופן הכי מכיל, מחמיא ובעיקר הכי אני שהן יכלו. Girly girl, ובתוכן הרגשתי הכי בטוחה ושלמה שיכולתי לאותו רגע. הכי מוכנה, הכי מדוייקת לאותו רגע. הכי אישה בדיוק כפי שהייתי באותו רגע. אחוז מכריע של האנשים איתם נפגשתי, גברים ונשים, היו מכבדים וראו הרבה מעבר לשמלת היום. חוויתי הערכה. העסקים היו ועודם טובים. לא, ברור שאני לא זוקפת את ההצלחות לשורת השמלות. גם לא לשום אלמנט חיצוני אחר. לפחות לא לבדו. אני זוקפת את ההצלחות למכלול הדברים שאני לרבות היותי אישה. אישה גאה בנשיותה. אישה בגוף ואישה ברוח.
מה הבעיה? בימינו רוב הזמן אין בעיה. מידי פעם, את נאלצת להבין שהיצור שמולך (אגב, הוא יכול להיות מאופסן בגוף גברי או נשי) מסתכל עליך ורואה חפץ. גוף ריק. כלי למימוש אינטרסים ומאוויים אישיים שלו. אל תתני לזה לבלבל אותך. את כל כך הרבה יותר מזה. Girly girl או Tomboy. מיני, מידי, מקסי. זרוקה או אלגנטית. כולן בחירות מעולות כל זמן שאת מרגישה נח וטוב. אל תשתני. אל תאבדי ביטחון. אל תפחדי לצאת החוצה לאינטראקציות ככה בדיוק כפי שאת. ואם קרה ונתקלת בייצור מוגבל כל כך, שלא מצליח לראות מבעד לחור או מעבר לחוד של עצמו… בבקשה בלי הלקאות. אל תקחי אחריות על המוגבלות שלו. תעני לו בדרך שמתאימה לך, אם בכלל מתאים לך לענות. זו זכות ולא חובה. בא לך לרתום את מערכת המשפט?…בהצלחה. בא לך לצאת גדולה כמו העיתונאית האמריקאית דניאל ברין, שגרמה לארי שביט באלגנטיות מושלמת לקחת אחריות, ולהטיל על עצמו עונש שאף ערכאה לא היתה מוצאת כמידתי?…לכי על זה. כל אישה והדרך שלה. הבחירה היא שלך. את חופשיה לבחור מה שמתאים לך. לא, לא אכפת מה יגידו.
חינוך. הזמנים משתנים לטובה. רמת המודעות עולה. אני למדתי על בשרי. לולה וגולי למדו כבר בגן כל אחד בזמנו על קיומו של המרחב האישי, על שונות, על מגדר ועל רגישות. לפחות בתאוריה. כולנו ממשיכים ללמוד כל הזמן איך ליישם את כל אלו בפרקטיקה של החיים. איך להתנהג כשהפרה של מי מאלו פוגשת אותנו. אין דרך טובה למגר נורמות פסולות משילוב של חינוך ודוגמא אישית. כל אחת וכל אחד יכול להיות שגריר לעולם טוב יותר. מכבד יותר. מעצים ומאחד יותר. לשפר את הראייה. לראות מעבר לשמלה. מעבר לגוף הפיסי. את עצמנו ואת האחר. במהרה בימינו, אמן.
ניתי
30.10.16
תל אביב
*קלאריסה פינקןלה אסטס רצות עם זאבים 1992, 186.
** מישהי חכמה שיקפה לי פעם אותי מתבלבלת ומנסה להתחבב על לקוחות שמחפשים עו"ד קשוח. טעות. איבדתי אותם, והרווחתי שיעור בענייניות. גישה בריאה לעסקים.
