נולדה מאהבה

על ארבע. ביד אחת מברשת קטנה ביד השניה יאה. אוספת פירורי מזון מהרצפה, ומזמזמת תפילה להסרת מכשולים מהדרך. כל אחד צריך אחת כזו. כשהעיניים שלנו נפגשו הרגשתי שהוא מחפש משהו בעיניים שלי. היה לי ספק אם הוא הצליח לראות מעבר למסיכה. היה לי ספק אם אני רוצה להראות.

גלים גבוהים. היא לא יודעת לשחות ובכל זאת נכנסת איתי. אמיצה. בתוך המים קל יותר. הגוף צף, ואנחנו שוקעות בשיחה. הרבה חוויות לא פשוטות עברו עליה בשנים האחרונות. הלב שלה נשבר פעם אחר פעם. המחלה היתה מראה מדוייקת של הנפש. עכשיו היא כאן. נחושה מאד להוציא לפועל את הבחירה שלה בחיים. בשפיות. באהבה. היא מזכירה אותו בשאלה. אני עוד מושכת בכתפיים, והנה הוא מתקרב. שתינו צוחקות, ואני חושבת לעצמי כמה אינטואיטיבית היא וכמה חכמה. אם היא רק היתה יודעת. המבט שלו נעוץ באופק, והוא נעמד על שפת המים. כאילו מקשיב. היה לי נדמה שאני שומעת משהו.

אל תעזרי. תני לו לבד. הוא ילד גדול. אני מסכימה עם הקול הזה. אני גם לא ממש בטוחה אם ואיך אני יכולה לעזור. אני בטוח לא יכולה לעזור למי שלא רוצה או רוצה אבל מפחד. ואני רואה אותו. הנה הוא מציץ מעבר לכתף לכיוון שלי. הנה הוא מנופף לי לשלום עולץ ומובך בו זמנית. נתקלים על הדרך, הנה שאלה כללית מידי. והפעם ההיא שהוא עמד מתבונן כל כך בשקט מאחורי. הייתי שקועה ולא שמתי לב, עד שראיתי חיוך נשלח אל מאחורי הגב שלי. נבהלתי. אספתי את הדברים שלי, ונסתי. כן, יש לי נטייה לברוח. אני חושבת שהוא יודע.

יומיים לפני העלייה לתורה הרב שאל את גולי: “ אם אלוהים היה נותן לך שלוש משאלות, מה היית מבקש?”. גולי ענה מיד:
"שיהיה לי טוב. זאת אומרת שאני ארגיש טוב וכך גם הקרובים אלי.
שאני לא אהיה לבד,
ושאני אשמע את אלוהים מדבר אלי."
בשיא החגיגות אצלנו בסלון עם הקרובים ביותר שמעתי את עצמי אומרת לו ולכולם: כל התשובות אצלך ילד שלי, רק תלך מהסוף להתחלה. אלוהים נמצא בפנים, וכשיש שקט אפשר לשמוע אותו. כששומעים את אלוהים (או כל שם שמתאים בעיניך לכח הגדול והמניע) לא מרגישים לבד. כשלא מרגישים לבד מרגישים הרבה יותר טוב.

מסבירה. השקט נוצר מטיהור של ההכרה והלב. את ההכרה אנחנו לומדים להשקיט לאט על ידי מיקוד. לחשוב על דבר אחד ולאט לשחרר גם אותו. את הרגש קצת יותר קשה להשקיט. היא מדברת בשפה שאינה לוגית, ודורשת הכרה בקיום העצמאי שלה. אם לא נכיר בה, היא תעשה צרות. מה עושים? ראשית, מצהירים על קיומה: ”אני גם רגש, הרגשות שלי הם גם אני”. לאט לומדים להבחין בכל קשת הרגשות כפי שהם עולים. מחזירים לשימוש את כל אוצר המילים הרלוונטי (שמחה, עצב, סיפוק, תסכול, בושה, גאווה, כאב, תסכול ועוד…) כשהרגש מרגישה בטוחה במקום שלה, היא נרגעת. התקשורת משתפרת בהתאם. נוצר איזון ושקט.

זה השקט שמאפשר לשמוע טוב יותר. גם את אלוהים שבפנים. כשמבינים שאלוהים בפנים, ושומעים אותו, מצליחים לראות אותו ואת עצמנו גם באחרים. מכאן צומחת ההבנה, שכולנו רקמה אנושית אחת חיה. שהגבולות בין אני לאתה לא ממש קיימים. ההבנה הזו פותחת את הלב עוד קצת ועוד קצת. אנחנו חווים אמפתיה ואהבה. כשאנחנו חווים אהבה, אנחנו לא רק מרגישים טוב, אנחנו עפים על זה. אהבה היא הטבע האמיתי שלנו. ככה היוגים מלמדים. הרגש היא ציפור הנפש. כשאנחנו מאפשרים לה להיות היא עצמה, היא מצמיחה לנו כנפיים.

סיס קטנה היתה מוטלת על רצפת החצר שלי. כשהתקרבתי, הפחד הזיז את כנפיה, והיא נעמדה בתחתית גזע עץ הדקל. ראשה שמוט הצידה מקורה פעור. יצאתי עם מזרק מלא מים. טיפה אחר טיפה טפטפתי על קצה המקור. מהופנטת התבוננתי בטיפות המים זולגות לתוך המקור הפעור. דקות ספורות והראש שלה התיישר. נראה היה שהיא מתחזקת. לפתע היא פרשה כנפיים ועפה גבוה מעבר לגדר. הלב שלי עף איתה לשמים. מאושר.

אסימון נפל. זה הטבע של האהבה. נניח שמצאת אוצר, שיכול להעיף גבוה לשמים. הוא אצלך ביד. תשמרי אותו לעצמך? אם כן, תמשיכי להתכוון לפתוח את הלב.. את עוד לא חווה אהבה. אהבה לא שומרת דבר לעצמה. היא חולקת כל פירור של אושר וכל טיפת מידע עם מי שנמצא בסביבה ופותח את הפה. כן, שום פירור לא יחדור לפה קפוץ. ככה מהתובנה הזו, נולדה רגע*. לא נעלמתי, הייתי בחופשת לידה. נוכחת יותר מתמיד.

22.8.17
תל אביב

עמותת רגע (מלכ"ר) נוסדה כדי להנגיש כלים (גם יוגה ומדטיציה מונחית וגם כלים נוספים שנאספו במשך שנים של תרגול, מחקר ועוד…) לכלל הקבוצות בחברה. כי לכולם מגיע לנשום, להרפות ולעוף. אנחנו יוצאים ללמד בקבוצות השונות. כל מה שצריך, אתם כבר יודעים… לפתוח את הפה.
עוד בקרוב.