ניו יורק. יום אחרון למה שתוכנן כנסיעת עסקים והפך להיות עוד חלק ממסע ההתפתחות שלי. ממחיש כל כך את מה שכבר הסכמתי לקבל… אני לא יודעת. אין לי מושג. מתוך ההכרה הזו למדתי לבטוח באף שלי (מאנגלית: Follow my nose). אני צועדת בבטחה בעקבותיו. טוב לפעמים בבטחה ולפעמים בחשש. לי ולעצמי יש רומן ארוך עם אינטואיציה, והאגו שלי שפעם בעט וצעק… ״אני קודם״ או ״תראו אותי״, ואחר כך הסכים לעקוב בתנאי שיהיו הסברים בגוף הטקסט. שקט עכשיו. ברור שמידי פעם כמו חתלתול הוא מרים את הראש סקרן.. מנסה לנחש.. לקרוא את המפה. יש משפט באידיש שאומר: ״האדם מתכנן תוכניות, ואלוהים צוחק״. ואני אומרת בואו נצטרף. נצחק יחד. תאמינו לי בדקתי את האלטרנטיבות. עדיף לצחוק. כשאפשר.
צוחקת. אני בת 21 ויש לי אפשרות לבחור כל מקצוע שיכולתי לחלום עליו. אין לי מושג מה לעשות עם זה. לא, לא היה לי כיוון או חלום. הלכתי ללמוד, כי רציתי ללמוד. אולי פסיכולוגיה אולי רפואה. בבית ממליצים משפטים. כל כך מילולי ופרקטי. זה המקצוע בשבילך.. ואני .. קיבלתי את ההמלצה. לא היה לי ממש אכפת. אין בי חרטה. נהניתי.
התגלגלתי. לומדת ומתפרנסת ממגוון עבודות זמניות. יום אחד חברה לספסל הלימודים סיפרה לי שהיא הולכת לראיון עבודה במשרד עורכי דין. באתי איתה. התקבלתי. ככה נקבעה ההתמחות שלי בנזיקין וביטוח. היה מעניין כי זה שילב רפואה, ויכולתי להקשיב ללקוחות ובני המשפחה שלהם. ככה זה אנשים תמיד מחפשים מישהו שיקשיב להם. גם מערכות.
מקשיבה. גם לעצמי. אחרי שילדתי את גולי, לא יכולתי לחזור למשרתי כשכירה. מיציתי. ידעתי מה לא. לא ידעתי מה כן. שופכת ערכים אל תוך מחברת יפה. התוויית מדיניות, צדק, שיוויון ואהבה. מרחיקה את המחברת מהעינים כדי לקבל פרספקטיבה… ״אני רוצה להיות שופטת?״ הראש מנחש את מה שכתבו הלב והבטן. והנה התסריט שהראש שלי הכתיב באותו יום… אני אפתח משרד. אשפשף את האישיות. בערך 10 שנים. אז אגיש מועמדות. אני מרוצה. יש תוכנית. יש ודאות. פונה לשחק את התפקיד הראשי בסרט, שאך סיימתי לכתוב.
בהקשב. ניהול העסק דורש התמודדויות רבות והאישיות שלי מתפתחת. אני בטוחה יותר. לומדת לסמוך על עצמי. אני מצליחה לשלב עבודה וילדים. יש מחיר. תמיד יש. משהו חסר לי. מתחשק לי ללמד. אני כותבת סקיצה לסדנה בשם ״כלים למצויינות בפרקטיקה מקצועית״. רוצה לחלוק את הידע שלי: יצירתיות, שימוש באינטואיציה לקבלת החלטות. חלון. כדי להתחתן את צריכה להתארס. ככה זה בפקולטה. תחזרי ללמוד. אני מתרעמת, אבל מקשיבה. שבועיים אחר כך, אני אנהל הוכחות בבית משפט השלום. ההגיון שלי לא יבין את הדינמיקה שנוצרה באולם. בתגובה ארשם לתואר שני, לנסות להבין איך עובד הליך קבלת ההחלטות השיפוטי. בשלב הזה לגמרי ברור לי. אין הלימה בין מה שמלמדים אותנו למציאות בפועל. רוב הזמן זה מורכב יותר.
מקלות בגלגלים. אני כותבת הצעת מחקר בנושא מהות האינטואיציה השיפוטית. מתקשה למצוא מנחה שיסכים לעבוד איתי… אמרו לי: ״לא יתנו לך לראיין שופטים״… קיבלתי אישור. ״אף שופט לא יסכים לדבר״ 24 הסכימו. 24 אנשים שפתחו בפני את עולמם, ונתנו לי להציץ מעבר לוילון. שלימדו אותי, השפיעו עלי. האמינו בי. אז כתבתי את מה שהם סיפרו לי. רציתי לחלוק עם המערכת. המערכת לא רצתה לשמוע אותי. הקשבתי לה. הבנתי.
דוקטורט. אם אני אסע לניו יורק ואכתוב דוקטורט. אז הם בטוח יקשיבו. נסעתי. כתבתי הצעה לדוקטורט. חיפשתי מנחים. מצאתי ולא מצאתי. החלטתי, שניו יורק זה הבית. שבניו יורק אני אמצא אפשרויות להתוות מדיניות להשפיע על צדק ולהגשים אהבה. אז החלטתי. החיים החליטו אחרת. אני בארץ. שוב ממחר. כותבת פוסטים לבלוג בשתי שפות. הולכת את הדרך שלי. לא, אני לא יודעת בדיוק מהי, או לאן היא מובילה. גם לא למה סיפרתי לכם את כל זה. אבל הלב יודע… והאף מוביל לשם. ויום אחד. אני אסתכל על הכל, ואגיד… אהההה.
מצחיק. קבעתי אתמול פגישה עם יפה אחת לתשע בבוקר. היא לא הגיעה. במקומה זכיתי בשיחה, שפתחה לי את הלב עוד טיפה. יצאתי מהבית לכתוב על זה פוסט. בדרך החלטתי ללכת אחרי האף. לא ידעתי לאן בדיוק. התחשק לי בית קפה עם חלונות לבנים ארוכים. עליתי על ה- Q כי היא היתה הראשונה שהגיעה לרציף. בקרון עמד גבר אפרו-אמריקאי עם אופניים ועליהם מה שנראה כמו כל הבית שלו. האף שלי אמר: ״אחריו״. הוא ירד ב Canal. אני בעקבותיו. שמאלה, ימינה וישר. סניף של הרשת האהובה עלי. חלונות ארוכים לבנים. הזמנתי את הסלט שלי. התה. מצאתי שיר לצרף. הפוסט הזה ביקש להוולד. שונה כל כך ממה שחשבתי שיהיה.
חוסר ודאות. אף אחד לא אוהב. אז אנחנו (כן כולנו ככה) מקרינים לעצמנו סרטים, ושואבים מהם ביטחון. מספרים לעצמנו שאנחנו הבמאי, התסריטאי, המלהק והשחקן הראשי. לפעמים זה גם הולך לנו. אז אנחנו חוטאים בהיבריס (חטא הגאווה). וזה הזמן לחגור חגורות ולהחזיק חזק. זימנו לנו רכבת הרים.
פארקי שעשועים. עם דגש על רכבות הרים אימתניות היו הדבר האהוב עלי. מאז ומעולם. עולה ויורדת בלי הפסקה. עפה לשמים. מאושרת. הורי עומדים שם. לא מבינים למי דומה הפרא אדם הקטנה. לולה חגגה בת מצווה באורלנדו. אחרי 4 ימים של דהירות בלתי פוסקות, בת המצווה ואח שלה ביקשו די. יום בבריכה. שנה וחצי אחר כך. Six Flags, CA. לולה תשאל: ״אמא, מה קרה?״, ואני אגיד לה, שהחיים שלי עכשיו הם רכבת הרים גדולה ומפחידה. אין מקום לעוד ריגושים והפתעות. עכשיו שקט.
החיים הם פארק שעשועים. עולה ויורדת ממתקנים. את מסיימת נסיעה אחרת לגמרי ממה שהתחלת או שלא. נקודת ההתחלה משתנה או לא. לפעמים את רוצה עוד ועוד. לפעמים בא לך להקיא. את לא מפעילה. רק נוסעת. החברה משתנה. יש לך רק בחירה אחת. ואני מציעה… תצחקי. כשאפשר.
ניתי
21.3.16 ניו יורק
