כאב

זוחלת. התעלה כל כך צרה וחשוכה. אני לא מצליחה להזכר איך בדיוך נכנסתי. בוץ. אבק. אני שרוטה
וחבולה. חלק מהפצעים כבר הגלידו. רובם בשלבי החלמה. כן. גם דם טרי נשפך כאן. צפוף. ואויר בקושי
זורם אל המח. כואב. כאב מחריש אוזניים ומעוור. %90 ממני כואבת. %10 דוחפת קדימה. %10 ממני
רואה משהו. מישהו. בקצה. %10 זה לא מספיק להבחין בפרטים. רק נותן את הכח להמשיך. תקווה.

מראה. מראה שעל הקיר, של מי העיניים העייפות האלו, שמסתכלות עלי? לא. זו לא אני. לי יש מבט
אחר. מישהו לקח. איך זה קרה? איפה הייתי? נעמדת על הארגז ב park hyde..בשכונה שלי. מתחילה
בטוב. מסבירה. מחפשת בקהל. תשובה מישהו? צועקת. תשובה מישהו?! הרוב מתעלם. נואם בעצמו.
חלק מחזירים לי צעקות. כל כך רועש ולא נעים. אני סוגרת מעט את התריסים. כל יום עוד טיפה. צועקת
חזק יותר… וסוגרת עוד שלב. בסוף אני מבינה. אף אחד לא שומע. אני שותקת בפנים. מחפשת park hyde
בשכונה אחרת.

2 Take. הפעם אני אתכנן את הנאום. אני בעלת ניסיון ולמדתי. הפארק הזה יותר גדול. אנשים נראים
יותר מנומסים. הם מדברים יותר בשקט. הם נראים קשובים. אני מתיישבת לי על הארגז וכותבת מכתבים
מנומסים. אני מקבלת תשובות מנומסות. אבל אף אחד לא עונה לעניין. היי, אני לוחשת… מישהו שומע
אותי? מישהו שומע? מישהו?

מלחמה. אי אפשר לומר שלא ניסיתי בטוב. אני זוכרת, שאני רבה רק בשביל אחרים, ותמיד מסבירה
שבמלחמות אין מנצחים.. זוכרת, שאני אוהבת פשרות שקשה לבלוע או להקיא. אלו בדרך כלל הכי
נכונות. יודעת, שקשה לי עם סבל, שאני כואבת עם אחרים. אבל זו מלחמה על הבית. מלחמה צודקת.
ואני אלחם אותה. גזרת גורל? כנראה. יד ימין אוחזת בjustice יד שמאל מחבקת את kindness .ואני שם.
לא, עוד לא מצאתי אותי… אבל יש לי איזה זיכרון עמום. וגעגוע. אלי.

שדה קרב. התאמנתי שנים על יבש. בשכונה שבה גדלתי מרבים לריב. השדה מוכר לי היטב. מלא
בkindness אפוף ענני justice .אני שם בגוף. לא שומעת ולא רואה מה מתרחש. כולי כואבת. שום
אינטואיציה לא חודרת. והכאב הופך להיות בלתי נסבל.זה היה הבית שלי כל כך הרבה שנים. אבל מרגיש
כל כך זר. מנוכר. אם זה לא בית, יש בית? כואב. אני בונה חומה סינית עוטפת מהצוואר ועד קצה
הירכיים. חגורת צניעות. אפקט. כאן לא כאן. גדר הפרדה. מפזרת מוקשים. שלא יתקרבו. דממה. והשקט
בתחילה מנחם. אני נחה.

קוצים. ועמוק בפנים אני. ככה הגעתי לזה. החומות דרשו תחזוקה, ואני אבדתי עוד ועוד בפנים. בשקט
אני מבינה, בהיסוס משהו… התחברתי עם הכאב והלכתי איתו עמוק מידי. עד כדי הזדהות. הנה קצה
חוט. הכאב הזה הוא בטוח לא אני. לא, אני לא יודעת מה כן. אבל זה קצה החוט. הוא עדין ודק, אבל
אני נאחזת בו, והוא מושך אותי החוצה. ממלמל משהו על kindness, ואני מתחילה לראות קצה של אור.
זיכרון עמום. אני גם kindness .kindness היא גם אני.

מסע. עם מעט תקווה והרבה כאב. מחפשת בית. גם הבית מחפש אותי.. בא לקראתי. רק שהעיניים שלי
הסתגלו לחושך, והאור שחדר בתחילה רק חידד את הכאב. שברי ראי. מבטים. השתקפויות. אני גם וגם
וגם. אני לא ולא… וכבר לא. ואולי. מלווה כל הזמן בגעגוע, שמפזר את האדמה מסביב. מרחיב את
התעלה. מאפשר לאור להכנס, לעיניים להפתח. לשמוע. הנה פעימות הלב. הלב שלי. שלום בלב שלי.

פגישה. כמעט מקרית. לא, לא סיפור ארוך. הוא דיבר בשפה שהייתה לי מוכרת. לשניה. יצר סדק בחומה,
והלך.. אני ביקשתי מהשומרים לפזר את שדה המוקשים. להנמיך קצת את החומה. הלב שלי ביקש קצת
חופש. קצת מרחב פעולה. אני בחשש מרחיקה מעט את השומרים. השמים כחולים מעל. אני נזכרת
שככה הם היו פעם. אח תאום. היה שם איתי כשהצחוק התגלגל לי מהעיניים, ממטיר אהבה לכל עבר.
ואני מבקשת שיעזור לי לדעת, מי חבר. להגן עלי. הוא מסביר: מי שגדל איתו, שמדבר איתו. ככה אצלו .
פשוט. אני מתחממת מהמבט שלו. מפשילה שרוולים…פותחת צוהר..חלון. יוצאת למרפסת.

אהבה. כל דבר אצלי כמו בצבא מתחלק לשלושה. היו לי kindness ו justice … מצאתי את
האהבה.הרכיב השלישי. היא מצאה אותי. כשזחלתי בתוך %90 כאב, עם רק %10 תקווה. השתכנה לה
חזרה בעיניים שלי. ואני מזהה את עצמי במראה. משתקפת בכל כך הרבה דרכים, מתוך עינייהם של
המון אנשים. רואים ומראים לפעמים. מדברים לפעמים. לפעמים צועקים, לפעמים לוחשים…לפעמים
שותקים. תלוי בעוצמת הכאב. בעוצמת הגעגוע. במי שמקשיב.

זה לא עניין גאוגרפי. אני אומרת לאחי הגדול, אחרי ששוב שברתי את הכלים, כי ביקשתי לוודא שאכפת
לו. הוא פשוט לא זוכר להגיד לי בשפה שלי. הכאב מדבר דרך הגעגוע. יוצר עוד כאב. עוד געגוע. ככה
אצלנו במשפחה. כמו אצל כולם. געגוע, כאב, אהבה. ושוב. ככה זה לטוב ולרע. הוא שם ואני כאן. כל
אחד מדבר בשפה שלו. כשהגעגוע מכריע את כל השאר, אני באה אליו, לראות אותי, משתקפת בעיניים
שלו על רקע האהבה שלנו. מראה לו אותו דרך האהבה שלי.

11.4.16 ניתי
תל אביב