תקווה. תוכלי לשיר לי את התקווה? הוא מרים מבט מהספר, שממש עכשיו יצא בהולנד. סיפור אמיתי מהזמנים האיומים ההם, שבזכותם קמה המדינה הזו. העיניים שלי שואלות והוא מסביר, שבדיוק עכשיו על הסירה המטלטלת מאירופה לישראל, עומדים ארבעים פליטים יהודים מפולין בדרכם ליפן, ושרים את התקווה. אני שרה. כמו תמיד בקול רם וברור. אף פעם לא לחשתי את המילים הללו. בלהיות עם חופשי ניקוות לי דמעות בעיניים, ושכבת מועקה עוטפת לי את הלב.
בלב שלי פנימה אני מאמינה, שאין באמת דבר כזה נפש יהודיה. באותה מידה אני מאמינה שאני בחרתי להיות יהודיה גאה. ולא, זו לא הבחירה היחידה. בלב שלי פנימה יש אהבה. לא חוקים, תקנות והוראות הפעלה. אהבה נקייה שלא רואה הבדלים שלא קיימים. שלא שמה חומות בין אנשים. שיודעת שכולנו תופעות שונות של אותה מהות. אני ואתה נשנה את העולם, כי אני ואתה ממש כמו כולם. ואנחנו כולנו העולם.
הומה. אני קרנית גפן בת יונה וסגלית גפן ילידת חיפה, מתכבדת להשיא משואה זו לכבוד הילדים של חורף שנת 1973, שספגו מיום הוולדם הישר לוריד סיפורי שואה וגבורה, שינקו את הפחד משנאת זרים ורדיפה. שלמדו ולימדו גאווה. שהתגייסו לכל משימה בדבקות. שנתנו את הנשמה. שלחמו וחלמו אהבה וביקשו שלום ושלווה. שגדלו וגידלו וקיוו. שמביטים מעלה ולא רואים ישועה. שמביטות מטה בדאגה. לכבוד כל הנפשות שמשתוקקות, שואלות, מתגעגעות למשהו שכבר לא בנמצא.
עין צופיה. לקראת השלמת האקסודוס שלי, אני נפרדת לשלום מחפצים. הוא הגיע כל הדרך מבנימין לקחת את האורגן. בעודו בודק את הכלי בדירה התל אביבית שלי, פתחנו בשיחה נעימה פורצת גבולות גיל, מגדר והשקפת עולם על פרשנות היותנו ”עם נבחר“. דווקא הסכמנו שעם נבחר זו חובה ולא זכות. חובה להיות אור לגויים משמע חובה להראות דוגמה טובה לאחרים. לפחות על פי סיפורי התנ“ך כל פעם שאנחנו מפשלים, חרון אפו רואה ועושה בנו נזקים.
אבדה. לפני שנתיים בדיוק בחרתי להציב מפרש לבן באופק המקומי העכור ולפעול. לשתף את כל מה שלמדתי ולעזור לפרטים המרכיבים את החברה המשוסעת והפוסט-טראומטית שאנחנו להביא שקט ונשימה. פנימה ואז החוצה. רק ככה זה עובד. נתקלתי באין ספור קירות אטומים ומעט מאד תמיכה. רגע היתה לי לרגע, ואבדה.
חופש. אלפיים שנה חלמנו חופש. שבעים שנה אחרי עצמאות, לא נראה לי שמישהו מבין את משמעות המונח חופש. גדלנו. מדויד הפכנו לגוליית. יש לנו עוצמה, כלכלה והרתעה וזה כשלעצמו אינו רע. הבעיה שלנו היא גאווה ברמת האומה. שכחנו שאנחנו חתומים על הסכם ”העם הנבחר“. אנחנו מספרים סיפורים על צרכים ומוסר. עיוורים לאחר ולזר. צמודים לחלקת אדמה שמשחר ימיה היתה צמאת מלחמות ודם.
היא מתה. על רצפת דירתה בתל אביב ביום אחד בשעת צהריים. לבד. תרמה את תרומתה לאדמה הקדושה, בתחינה שתשחרר את ילדיה. היא הבינה, שחופש אמיתי הוא חופש ללא תנאים. ללא דמים. חופש אמיתי אינו תלוי מקום וזמן. חופש אמיתי מתחיל מבפנים ואין לו גבולות. אני נשארתי כאן לספר את הסיפור הזה. בעברית בלבד. מי שלא חי כאן לא יבין. אולי גם אתם לא.
ניתי
31.12.18
