הנה אני מעזה. פותחת את דלת החללית, ששימשה אותי למסע שהתחיל מזמן, ותפס תאוצה כל פעם שהלב שלי נשבר.. ועוד קצת נשבר ועוד טיפה. הגיחה האחרונה היתה לפלנטה אחרת, שהרגישה כמו בית מאד מהר. החזרה לארץ המוצא דמתה לנחיתה על כוכב אחר מוזר ומנוכר. מרוב בלבול לא הכרתי את הפנים, שנשקפו אלי מהמראה. לא זכרתי מי אני, מאיפה, ומה למען השם אני עושה כאן. אז הגפתי את התריסים, וחיכיתי.
עכשיו בחוץ. אם אריה וג׳ירפה עומדים מאחורי העץ, זה הרגע לצעוק: ״מיץ פטל את בת אדם״. ואני אחייך, ואענה: אני גם בת אדם. גם זאב וגם שחף וגם גבר-גבר… תלוי מתי אתם באים לבקר. מאיפה? אני נולדתי בקריית חיים וגם בניו אינגלנד. מרגישה בבית וגם זרה. אני עכבר כפר מהמושב ועכבר עיר גאה. אני עקרת בית וקרייריסטית, אני כן ואני לא. אני הכל ואני כלום. חוויתי את כל אלו לפחות פעם אחת. ככה אני יודעת.
לפני למעלה מעשרים שנה, כשגיליתי את הפסקול של ״פריסיליה מלכת המדבר״, הייתי צעירה דעתנית, מאד דיכוטומית בהשקפות העולם שלה. והגם שלא הכל היה לי ברור, חיפשתי תשובות מאד מדוייקות. שחור או לבן. טוב או רע. ודרך אחת מופלאה לצעוד ולמעוד בה. אין פלא שיכולתי לשבת שעות להאזין לשיר הפתיחה ״I have never been to me״ ולקוות שהאישה החכמה הזו, שלכאורה ניסתה הכל, תבוא ותראה לי את הדרך לגן העדן הפנימי, כמו שהיא היתה רוצה שיראו לה.
בנאיביות המתוקה של הגיל הרלוונטי לא שמתי לב ש״האישה החכמה״ היא לא ממש אישה. אין ספור פעמים שרתי את מילות השיר עם לחלוחית בעיניים, מכנה את עקרת הבית המושלמת ״ליידי״ לעומת זו רבת המעללים המיניים (עם כומר, מלכים ומי יודע מי עוד), הבורחת מקשרים למען החופש, ומשלמת בבדידות מוחלטת עד כדי שהיא מתחננת לאישה זרה שתקשיב לה… בלי לדעת שהשיר נכתב על ידי שני גברים לעודד את עקרות הבית המתוסכלות של 1976, ואינו מבטא שום חוכמה נשית. יותר דיכוי שוביניסטי אופייני לתקופה. under cover…
עברו עשרים שנה. במהלכן התחתנתי. ילדתי שני ילדים. התגרשתי. בניתי ומכרתי. עזבתי והוחזרתי. ניצחתי והובסתי. עבדתי, למדתי, ביליתי, ולקחתי פסקי זמן. העמקתי את הקשר איתי. והשיר… מעצבן. obviously. השתניתי.
הזמנתי את הנשים מהשיר, זו שמקדישה את חייה למשפחה, וזו שלא (מכל סיבה שהיא. בלי ביקורת),לשיחה איתי, גם וגם וגם, על החיים. חיים נטולי תסכול מיותר. על ההבנה שאין טוב ורע. אין דרך אחת לחוות את גן העדן שבפנים. על כך שלכל בחירה באשר היא יש מחיר. על החופש שההבנות האלו מאפשרות ועל הזכות לבחור בכל רגע מחדש מי אני עכשיו. כולנו גם וגם וגם תלוי מתי באים.
אנחנו מתיישבות אצלי בסלון של החללית שהיא עכשיו גם בית עירוני וגם אשראם במרכז יער וגם במרכז העיר שהיא גם בישראל וגם לא. ואני מבקשת מהן לעצום עיניים ולשיר מתוך כוונה לעצמן את השיר listen של ביונסה לפני שנתחיל לחפור. בטח שצירפתי מילים:
ברור, גם גברים מוזמנים.
ניתי
3.3.16
